תוכן [ הסתר ]

לא מעט אנשים, סבורים כי ירידה בשמיעה היא טבעית עם הגיל. בין אם זה נכון ובין אם לא, ברור שלא ניתן להתעלם מהיבט חשוב אחר של הפגיעה הזו, והוא הפרעה בתפיסת העוצמה של הצלילים – מצב המכונה היפראקוזיס. מהן ההשלכות של ההיפראקוזיס? מדוע הוא מאפיין דווקא את בני גיל הזהב? ומה ניתן לעשות על מנת להתמודד עם הבעיה?

על היפראקוזיס

מעבר להגדרה הבסיסית של היפראקוזיס שהובאה מעלה, הביטוי העיקרי שלו הוא ברגישות יתר לצלילים מגוונים, כמו גם בכאבים וברעשים המופיעים באזור האוזן. נהוג כיום להבחין בין שלושה סוגים עיקריים של היפראקוזיס, כל אחד מהם עלול לאפיין את האוכלוסיה המבוגרת:

  • היפראקוזיס כללי – רגישות יתר וחוסר נוחות של כלל השמיעה אצל אדם מסוים.
  • היפראקוזיס שמיעתי – רגישות יתר לתדרים מסוימים, ולא לכלל התדרים. כרוך לרוב בירידה בשמיעה בתדרים האחרים.
  • רגישות צליל רכה – רגישות לקולות ולרעשים שאינם בהכרח חזקים, כלומר, הגברת הרעשים והתגובה הרגשית הנגרמת מהם.

אבחנה אפשרית אחרת היא בין היפראקוזיס שבלולי לבין היפראקוזיס המביא לפגיעה בשיווי המשקל. בקבוצה הראשונה, ניתן למנות תסמינים דוגמת כאבים עזים באוזניים ותחושת חוסר נוחות, תגובות רגשיות ועוד. היפראקוזיס המביא לפגיעה בשיווי המשקל, מטבע הדברים, יפגע ביציבותו של האדם באופן משמעותי, מה שמגדיל את הסבירות לנפילות. לא צריך להסביר מדוע נפילות עלולות להיות הרות אסון במיוחד עבור האוכלוסיה הבוגרת.

בכל המקרים, מעבר לפגיעה באיכות החיים שגורמת לה הבעיה, לא מן הנמנע מצב שבו הקשרים החברתיים של הסובל מהבעיה ייפגעו אף הם, וזאת עקב החשש שלו לצאת מפתח ביתם, ולהיחשף עקב כך לרעשים המוגברים. השלכה משמעותית אחרת היא מצב של פונופוביה, כלומר, פחד של ממש מצלילים.

הסיבות וקבוצות הסיכון להיפראקוזיס

השכיחות של היפראקוזיס אינה גבוהה יתר על המידה, שעה שרק אחד מבין 50,000 אנשים סובל ממנה. עם זאת, קבוצות הסיכון העיקריות הן ילדים, ובעיקר בני הגיל השלישי. ההנחה המקובלת היא שמספר רב של גורמים עלולים להביא לבעיה, שלרוב היא פועל יוצא של נזקים מצטברים לשבלול האוזן.

על איזו גורמים מדובר? ובכן, חשיפה ממושכת לרעשים דוגמת שאון מכונות במקומות עבודה, מוזיקה או אפילו ירי עלולים להביא לבעיה. טראומה אקוסטית משמעותית מהווה אף היא מגורמי הסיכון של ההיפראקוזיס. בקרב בני גיל הזהב, ניתן להוסיף למשוואה גם את השינויים הפיזיולוגיים הרבים שעובר הגוף שלהם במרוצת השנים. ניתוחים וטיפולים שונים שהם עוברים (בעיקר אף, אוזן וגרון), זיהומים באזור האוזן התחתונה, פגיעות ראש ואפילו הפרעות פסיכיאטריות הם גורמי סיכון נוספים.

אז מה עושים?

חשוב להדגיש, בנקודה הזו, כי גם כאשר אדם הנמנה על גיל הזהב סובל מהיפראקוזיס, אין עליו להניח שמדובר במצב טבעי, ושאין בנמצא פיתרון יעיל. בכל המקרים, ההתמודדות מתחילה עם אבחון, הנעשה על ידי אודיולוג, בהליך הכולל בדיקה גופנית, בדיקת שמיעה ותשאול מקיף. עם זאת, יש להדגיש כי היפראקוזיס ייתכן גם אם יכולת השמיעה הכללית אינה נפגעת. מכיוון שתסמיני הבעיה עלולים להיות חופפים בחלקם לבעיות אחרות בשמיעה, הסכנה של איבחון שגוי, בהיעדר פנייה לגורם מקצועי באמת, קיימת גם קיימת.

באשר לטיפולים, הפיתרון הנפוץ ביותר הוא שימוש במכשירי שמיעה, כל אחד מהם מותאם באופן אישי לאדם הסובל מהבעיה ולמאפייניה הייחודיים. את התמונה משלימים מחוללי צלילים וטיפולי אינטגרציה שמיעתית, טיפולים באמצעות טיניטוס ועוד. משך הטיפול הוא לרוב מספר חודשים, אחריהם אמורה להיות הקלה משמעותית בתסמיני ההיפראקוזיס. על מנת שהטיפול יצליח, עם זאת, נדרשת התאמה מלאה לצרכי המטופל, כאשר חשוב גם להקפיד על מעקב מקיף אחר התפתחות הבעיה.